מרפאות איידס ברחבי הארץ
מידע על הטיפול התרופתי המשולב
פרטים על שירותי הייעוץ והתמיכה של הוועד
לימפוציטים
בבדיקה זו בודקים את מספרם של הלימפוציטים בדם. לימפוציטים הם תאי דם לבנים בעלי תפקיד עיקרי במערכת החיסון. יש כמה וכמה סוגים של לימפוציטים, ולכל קבוצה תפקיד ייחודי. לימפוציטים מקבוצת תאי B, למשל, אחראים על החיסון באמצעות נוגדנים וחלבונים אחרים. חלק מתאי B משמשים כתאי זיכרון (memory cells) ומסייעים בייצור מהיר ויעיל של נוגדנים כאשר, חודר לגוף פולש זר שכבר גרם למחלה בעבר. חלק אחר מתאים אלה משמשים כתאי פלסמה (plasma cells) המהווים מעין בית-חרושת לייצור נוגדנים. לימפוציטים מקבוצת תאי T אחראים על תהליכי פיקוח ובקרה של מערכת החיסון. לדוגמה, תאים מקבוצה T מסייעים (Th – T helpers) המכונים גם CD4 cells (ראו שם) משמשים כתא שמפקח על מרבית הפעילויות של מערכת החיסון. תאים אלה מווסתים את המערכת כך שתתקוף בצורה יעילה פולשים זרים, אך לא תתקוף את תאי הגוף עצמו. תא זה הוא התא שנפגע במידה הרבה ביותר על ידי נגיף ה- HIV, וכאשר מספר תאים אלה יורד בעקבות זיהום בנגיף מתחת ל- 200 תאים לממ”ק דם יש עליה ניכרת בסיכון לזיהומים ולהתפתחות מחלת האיידס.
מלבד תאים אלה קיימים גם תאים המכונים תאי T מדכאים (Ts - T supressor cells) או תאי CD8 שתפקידם העיקרי הוא בלוחמה בתאים הנגועים בזיהום נגיפי ובתאי סרטן. לימפוציטים אחרים משמשים כתאים הורגים "טבעיים" (natural killer cells) ומסייעים גם הם בתקיפת תאים זרים, תאים הנגועים בזיהום נגיפי ובתאי סרטן. שיבוש במספרם של הלימפוציטים או בתפקודם עשוי לגרום מן הצד האחד לתת פעילות של מערכת החיסון ולעליה בסיכון למחלות זיהומיות, ומן הצד השני לפעילות יתר של מערכת החיסון העשויה להתבטא באלרגיה או במחלת חיסון עצמי. זיהומים בנגיפים מסוימים, כמו בנגיף האפשטיין - באר (EBV) עשויים לגרום לשינוי בצורת הלימפוציטים המכונים במקרה זה לימפוציטים אטיפיים (לא טיפוסיים).
הערך התקין: 1000-4800 תאים למיקרוליטר (מהווים 40%-20% מכלל תאי הדם הלבנים)
משמעות התוצאות
ריבוי לימפוציטים - לימפוציטוזיס: ריבוי תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים מתרחש במגוון זיהומים ודלקות: זיהומים נגיפיים, מחלת הנשיקה, שחפת, פעילות יתר של בלוטת המגן, ומחלות דלקתיות של המעי.
מיעוט לימפוציטים -לימפופניה: מיעוט תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים מתרחש בעת הימצאותן של מחלות נגיפיות, או בכל מחלה קשה ובמיוחד במצב של ירידה ניכרת במשקל. אצל נשאי נגיף ה-HIV יש ירידה מתונה במספר הלימפוציטים. ככל שדיכוי מערכת החיסון קשה יותר, כך מספר הלימפוציטים נמוך יותר.
נפח תא הדם האדום (MCV)
בבדיקה זו בודקים את נפח תא הדם האדום. נפח זה מותאם לכך שמצד אחד התא יהיה גדול דיו להכיל את כמות הברזל המכילה את החמצן שצריך להגיע לרקמות השונות, ומצד שני שהתא יהיה קטן דיו כדי שיוכל לעבור אף בנימים הדקים ביותר. גורמים רבים משפיעים על גודל התא, למשל, כמות הברזל בתוכו, יכולת החלוקה של התא, ועוד. ריכוז ההמוגלובין בתא מלמד על כמות ההמוגלובין הממוצעת שיש בכל תא.
הערך התקין: 80.5-99.7 fl
משמעות התוצאות
נפח כדורית (MCV) נמוך (מיקרוציטוזיס) ו-MHC (רמת ההמטוקריט= ריכוז תאי הדם האדומים כאחוז כלל נפח הדם) הממוצעת) נמוך: מצב זה מכונה אנמיה מיקרוציטית היפוכרומית ונובע בדרך כלל מחוסר ברזל, חוסר פירידוקסין, מחלה כרונית כלשהי, הרעלת אלומיניום, פעילות יתר של בלוטת המגן, אנמיות תורשתיות או תלסמיה.
נפח כדורית (MCV) גבוה (מאקרוציטוזיס): מצב המכונה אנמיה מאקרוציטית ונובע בדרך כלל מחוסר ויטמין B12, חוסר חומצה פולית או בעייה בייצור תאי דם - למשל, כשמוח העצם מדוכא עקב מחלה המכונת מילודיספלסיה.
תרופות ומצבים העשויים לגרום למאקרוציטוזיס: זידובודין (AZT), תרופות המעכבות את פעילות האנזים דיהידרופולאט רדוקטאז כמו תרימתופרים (רספרים), מתותרקסאט, פירימתהאמין ופנטאמידין, נוגדי סרטן כמו הידרוקסיאוראה וציטוזין אראבינוזיד, מדכאי מערכת החיסון כמו אזאתיופרין, וכן סולפאלאזין.
נפח כדורית (MCV) תקין (נורמוציטוזיס) בנוכחות אנמיה: מצב המכונה אנמיה נורמוציטית ונובע בדרך כלל ממחלה כרונית או תמס דם.
הסיבה השכיחה ביותר לאנמיה מאקרוציטית (כלומר, ערך גבוה ל- MCV) בנשאי הנגיף וחולי אידס היא נטילת תרופות. בדרך כלל לא גורמת תופעה זו לבעיות רפואיות משמעותיות.
טסיות הדם
בבדיקה זו בודקים את מספרם של טסיות הדם, התאים האחראים על קרישת הדם. למרות גודלן הצנוע (יחסית לתאים אחרים המסתובבים בדם) ולמרות שאין להן גרעין מכילות הטסיות חומרים רבים הקשורים בתהליכי קרישת הדם, תהליכי דלקת ועוד. ירידה במספר הטסיות או בתפקודן עשוי לגרום לדימומים קשים. הטסיה נוצרת במוח העצם כשתא האם גדול בהרבה מהטסיות עצמן ומכונה מגאקאריוציט (megakariocyte). פגיעה בטסיות עשויה לנבוע מהרס מוח העצם והפרעה בייצור שלהם (כמו בסרטן התופס את מוח העצם), הרס של הטסיות לאחר שאלו כבר הגיעו לזרם הדם (למשל, הרס על ידי תרופות או מערכת החיסון), או הפרעה בתפקוד שלהן למרות מספר תקין.
ירידה מתונה במספר טסיות הדם אינה גורמת בדרך כלל לבעיות מיוחדות. אולם, כאשר ירידה במספר הטסיות מתחת 50,000 תאים יכולה לגרום לדימום עצמוני. במקרה זה עשויות להופיע על העור כתמים אדומים קטנים (פורפורה) או כחולים גדולים (אכימוזות). ירידה מתחת 20,000 טסיות יכולה לגרום לסיכון מסוים, וירידה מתחת 5,000 תאים יכולה לגרום למוות עקב דימום במערכת העצבים המרכזית.
עלייה מתונה במספר הטסיות אינה גורמת לנזק, אולם עלייה ניכרת ליותר ממיליון טסיות עשויה לגרום להפרעה בזרימת הדם התקינה, ובמקרה זה נותנים אספירין על מנת למנוע את הסבוכים העלולים לנבוע מקרישיות יתר. לאחר שמגלים מספר נמוך או גבוה של טסיות דם יש צורך בבירור רפואי נוסף.
הערך התקין: 130-440 אלף טסיות למיקרוליטר דם
משמעות התוצאות
ערך נמוך (טרומבוציטופניה): ירידה במספר הטסיות יכולה לנבוע מהפרעה בייצור הטסיות במוח העצם: סרטן דם או גרורות במוח העצם, זיהום קשה כמו שחפת שתופס את מוח העצם, אנמיה אפלסטית, כמותרפיה, הקרנה, החלפת מוח העצם ברקמה שאינה "יצרנית" (מילופיברוזיס), חוסר ויטמין B12 או חומצה פולית, ותסמונות מולדות. ירידה במספר הטסיות יכולה לנבוע גם מהרס שלהם בזרם הדם: התקפה של מערכת החיסון על הטסיות (ITP - Idiopathic Thrombocytopenic purpura), מחלות דלקתיות, מחלות נגיפיות כמו מחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס זיהומית), אידס וכדומה ותרופות כמו הפרין, כינין או כינידין, וסולפא. מחלות זיהומיות קשות עשויות לגרום לירידה במספר הטסיות עם או בלי הפרעות קרישה אחרות (כמו DIC - מחלה בה יש צריכה מוגברת של טסיות הדם עקב שפעול מסיבי של מערכת קרישת הדם). TTP ו- HUS הן שתי מחלות בהן יש ירידה בטסיות הדם יחד עם הפרעה במערכת העצבים המרכזית או בכליות, בהתאמה. סיבה נוספת לירידה במספר הטסיות היא צריכה שלהן על ידי טחול מוגדל.
בחולי אידס הסיבה השכיחה ביותר למיעוט טסיות היא השפעה של הנגיף עצמו על מערכת החיסון והתקפת מערכת החיסון על הטסיות (ITP). במקרה זה טיפול נגד הנגיף מסייע למנוע את הרס הטסיות.
ערך גבוה (טרומבוציטוזיס): ריבוי טסיות דם עשוי לנבוע ממחלה ראשונית של מוח העצם כמו ממאירות דם (טרומבוציטופניה ראשונית, מילופיברוזיס עם מטפלסיה מילואידית, פוליציטמיה ורה, או לאוקמיה מילוגנית כרונית), או מסיבות שאינן קשורות למחלה של מוח העצם כמו: דימום, מחלה זיהומית ובייחוד מורסה, ממאירות, חוסר ברזל, ניתוח שנעשה לאחרונה, הריון, בחולים שעברו כריתת טחול, מחלה דלקתית.
בילירובין
בבדיקה זו בודקים את רמת הבילירובין הכללי, הישיר והעקיף בנסיוב הדם. בילירובין הוא תוצר פירוק של המוגלובין - חלבון הדם המקנה לו את צבעו האדום. לאחר שכתאי הדם האדומים "מזדקנים" הם נשברים ונאכלים על ידי תאים בלעניים: חלבון ההמוגלובין מתפרק לשני חלקים - הם וגלובין. ההם הופך לבילירובין הנישא אך הכבד ומופרש משם דרך המרה. בכבד רוב הבילירובין מוצמד לחומר המכונה גלוקורוניד לפני שהוא מופרש במרה. בילירובין המצומד לחומר זה מכונה גם "בילירובין ישיר". בילירובין שאינו מצומד לגלוקורוניד מכונה "בילירובין לא ישיר". הבילירובין מופרש מהכבד לכיס המרה ומשם למעי, שם, באמצעות חיידקים הוא הופך לאורובילין - החומר הנותן לצואה את צבעה החום. חלק קטן מהבילירובין נספג ומופרש בשתן כאורובילינוגן.
עודף בילירובין שוקע במקומות שונים ובעור, בעיניים ובריריות גורם לצהבת. צהבת נראית לעין בדרך כלל כאשר רמת הבילירובין בנסיוב עולה מעל 2.5 מיליגרם לדציליטר.
רמה גבוהה של בילירובין ישיר (הנגרמת בדרך כלל מחסימת דרכי המרה ועקב כך הפרעה בהפרשת הבילירובין) גורמת בדרך כלל לשתן כהה. רק בילירובין ישיר יכול להיות מופרש בשתן. מלבד זאת, עשויה רמה גבוהה של בילירובין עקב מחלה חסימתית של דרכי המרה לגרום לצואה לבנה כיוון שהבילירובין אינו מגיע עוד למעי. לעתים קרובות מלווה צהבת חסימתית בגרד.
צהבת היא כמעט אף פעם לא תופעה תקינה, ועל כן בכל פעם שיש צהבת יש לבצע בירור רפואי. הבדיקה הראשונה היא לברר אם העלייה היא בבילירובין ישיר או לא ישיר: עלייה בעיקר בבילירובין הלא ישיר מצביע בדרך כלל על נזק בכבד ומעידה כי תאי הכבד אינם מסוגלים עוד להצמיד את הבילירובין לגלוקורוניד. גם כאשר יש תמס דם מסיבי, למשל, לאחר ערוי דם לא מתאים, הכבד עשוי להיות מוצף בבילירובין וחלק גדול ממנו ייכנס לזרם הדם לפני שהוא עובר הצמדה לגלוקורוניד. עלייה בבילירובין ישיר מעידה בדרך כלל על הפרעה להפרשת בילירובין מצומד דרך דרכי המרה.
הערך התקין: 0.1-1.1 mg/dL
משמעות התוצאות
ערך גבוה (היפרבילירובינמיה): נזק לכבד: דלקת כבד, מורסה בכבד, שחמת, גרורות בכבד, מחלות כבד מולדות, הפרעה בחמצון הכבד כמו לאחר ניתוח, תת לחץ דם, זיהום קשה
נזק לדרכי המרה: חסימה בדרכי המרה עקב אבן, גידול או גרורות, תמס דם, צהבת של העובר עקב תמס דם (Erythroblastosis fetalis), עיקר הבילירובין לא ישיר: תמס דם, מחלות מולדו כמו ת: ג'ילברט (Gilbert's dusease). מחצית הבילירובין ישיר ומחציתו לא ישיר: בנזק בכבד או בדרכי המרה. רוב הבילירובין ישיר: בעיקר בנזק בדרכי המרה.
רמת בילירובין גבוהה מאוד (מעל 30 mg/dl) נובעת בדרך כלל ממחלת כבד.
הסיבות השכיחות לעליית בילירובין בנשאי HIV ובחולי אידס הם: תופעת לוואי של תרופות ובעיקר מעכבי פרוטאז, תמס דם כתוצאה מהשפעת תרופות ובעיקר בחולים החסרים את האנזים g6pd (רגישים לפול), ובשלב של דיכוי חיסוני חמור זיהומים של דרכי המרה כמו קריפטוספורידיום.
טריגליצרידים
בבדיקה זו בודקים את רמת הטריגליצרידים בנסיוב הדם. ניתן לבדוק גם את ריכוז הטריגליצרידים בפלסמה. טריגליצרידים הם שומנים המורכבים מגליצרול המחובר לשלוש מולקולות של חומצות שומן. טריגליצרידים הם צורת אחסון האנרגיה העיקרית בגוף, כך שבימי רעב כאשר אזלו כל מאגרי האמרגיה בצורת גליקוגן מתחיל פירוק השומן. רמת טריגליצרידים גבוהה הולכת פעמים רבות אך לא בהכרח עם עודף משקל ניכר. רמת טריגליצרידים גבוהה במיוחד עשויה לגרום למחלת לב, דלקת הלבלב והצטברות שומן במקומות לא טיפוסיים. רמת טריגליצרידים גבוהה נובעת בדרך כלל ממחלה תורשתית שבה יש ליקוי בגן שאחראי על אכסון השומנים בגוף (היפרליפידמיה משפחתית) או מעודף שומן.
כאשר רמת הטריגליצרידים גבוהה במידה בינונית או מתונה ניתן להתגבר על הבעיה באמצעות תזונה דלת שומן (כדאי להוועץ בתזונאית). כאשר רמת הטריגליצרידים גבוהה במיוחד יש סכנה מוגברת לדלקת הלבלב ולמחלת לב ומומלץ לקחת טיפול תרופתי. יש להוועץ ברופא המשפחה או במומחה לשומנים (ליפידולוג).
הערך התקין: 40-200 mg/dl
משמעות התוצאות
רמה גבוהה: היפרליפידמיה משפחתית, עודף משקל, סוכרת, תסמונת נפרוטית, חסימת דרכי המרה, אלכוהוליזם, נטילת תרופות ובעיקר נוגדי HIV ממשפחת מעכבי פרוטאז, רמה גבוהה ביותר של טריגליצרידים (מעל 600-800 מיליגרם לדציליטר) יכולה לגרום להפרעות כמו דלקת חדה של הלבלב (פנקראטיטיס) וכנראה מאיצה גם טרשת עורקים. במקרים אלו יש לברר את הסיבה לרמת השומנים הגבוהה ולהתחיל לטפל בתרופות להורדת רמת השומנים בדם.
רמה נמוכה: מצב נדיר, נראה בעיקר במחלה תורשתית המכונה אבטאליפופרוטאינמיה לעתים רחוקות רואים במצב של תת תזונה קיצונית. הסיבה השכיחה ביותר לרמת טריגליצרידים גבוהה בנשאי HIV היא נטילת תרופות ממשפחת מעכבי פרוטאז. מסיבה זו מומלץ לחולים הנוטלים תרופות אלו להרבות בפעילות גופנית ולשמור על תזונה דלת שומן ורבת חלבון. כאשר רמת הטריגליצרידים עולה על 600-800 מיליגרם לדציליטר רוב המומחים יתחילו בטיפול להורדת טריגליצרידים על מנת למנוע סיבוכים כמו דלקת הלבלב.
רמת כולסטרול
בבדיקה זו בודקים את הרמה הכללית של הכולסטרול בנסיוב הדם וכן את ריכוז הכולסטרול הטוב (HDL) ואת ריכוז הכולסטרול הרע (LDL). ניתן לבדוק את ריכוז הכולסטרול גם בפלסמה. כולסטרול הוא חומר שומני החיוני לבניית דופן התא ולייצור הורמונים ממשפחת הסטרואידים וחומצות מרה. הכולסטרול נספג במעי ומיוצר בכבד וברקמות אחרות. תזונה עשירה בחומצות שומן רוויות (בעיקר מן החי) מגבירה את ספיגת השומנים ובעיקר כולסטרול ומביאה לעלייה ברמת הכולסטרול בדם. תזונה עשירה בחומצות שומן בלתי רוויות (בעיקר מן הצומח) עשויה לסייע בהפחתת רמת הכולסטרול בדם.
בדם נישא הכולסטרול בתוך מבנים כדוריים המורכבים מחלבון ושומן (ליפופרוטאינים) שהחשובים בהם הם ליפופרוטאין בעל צפיפות גבוהה (HDL) וליפופרוטאין בעל צפיפות נמוכה (LDL). במחקרים רבים נמצא כי קיים קשר בין רמה גבוהה של כולסטרול בדם, בעיקר זה הנישא ב- LDL והסיכון לטרשת עורקים ובייחוד מחלה של העורקים הכליליים של הלב. רמה גבוהה של כולסטרול הנישא ב- HDL מצביעה בדרך כלל על מצב בריאות תקין אם כי רמה גבוהה מדי עלולה להצביע על הפרעה בחילוף החומרים של כולסטרול. במחקרים חדשים נמצא קשר בין רמה נמוכה במידה קיצונית של כולסטרול כללי לבין עלייה בסיכון למות ממחלות ממאירות והתאבדות.
רמת הכולסטרול התקינה משתנה ותלויה בגיל הנבדק, במינו, במוצא ואפילו באזור הגיאוגרפי. מומלץ, על כן, לברר עם המעבדה המקומית את הערכים הרצויים. בבדיקה השגרתית מודדים את רמת הכולסטרול הכללית, כלומר, כולסטרול חופשי וזה הנישא ב- HDL וב - LDL. כאשר רוצים להעריך את הסיכון למחלת לב טרשתית או באנשים עם רמת כולסטרול כללית גבוהה מודדים באופן סגולי גם את רמת הכולסטרול הנישא ב- HDL וזה הנישא ב- LDL. המטרה העיקרית של בדיקה זאת: הערכת הסיכון ללקות בטרשת עורקים ובמחלת לב טרשתית.
משמעות התוצאות
ערך גבוה (היפרכולסטרולמיה): ככל שרמת הכולסטרול גבוהה יותר הסיכון לחלות במחלת לב כלילית ובטרשת עורקים גבוה יותר. אין ערך נורמלי חד מעליו נצפית עלייה חדה בסיכון אך רוב המומחים מסכימים כי רצויה רמת כולסטרול מתחת 220 mg/dl. רמת כולסטרול הגבוהה מ 250-280 mg/dl נחשבת לגבוהה. בדרך כלל נגרמת עלייה ברמת הכולסטרול בעקבות לקוי תורשתי בחילוף החומרים של השומנים (היפרליפידמיה משפחתית). ברוב המקרים יש צורך בנטייה תורשתית ובצריכה מוגברת של כולסטרול במזון כדי שרמת הכולסטרול בדם תהייה גבוהה. לעתים נדירות נצפית היפרכולסטרולמיה בחולים עם דלקת כבד בשלב ראשוני, חולים עם חסימה בדרכי המרה ובחולים הסובלים מצהבת חסימתית, חולים עם דלקת הלבלב וחולים הסובלים מפעילות יתר של בלוטת המגן.
מה עושים? בחולים עם רמת כולסטרול גבוהה בודקים את חתך השומנים בדם (טריגליצרידים, HDL ו- LDL). רמה נמוכה של HDL ורמה גבוהה של LDL מציינים סיכון גבוה ללקות במחלת לב כלילית. במקרה זה יבדוק הרופא נוכחות גורמי סיכון נוספים למחלת לב כלילית וימליץ על שינויים באורח החיים (תזונה מתאימה, הפסקת עישון, ספורט וכדומה). במקרים מסוימים ייתכן ויהיה צורך להשתמש בתרופות על מנת להפחית את רמת הכולסטרול הגבוהה. במקביל, עשוי הרופא לבדוק נוכחות מחלות אחרות העלולות לגרום לרמת כולסטרול גבוהה בדם. בכל מקרה, כאשר נמצאת רמה גבוהה של כולסטרול בדם מומלץ לבדוק את רמת הכולסטרול גם בקרובי משפחה מדרגה ראשונה. הסיבה השכיחה ביותר לרמת כולסטרול בנשאי הנגיף הן תרופות ובעיקר ממשפחת מעכבי פרוטאז. מעקב: באנשים עם רמת כולסטרול גבוהה בדם מומלץ לעקוב אחר רמת הכולסטרול לפחות אחת לחצי שנה ולעתים תכופות יותר לאחר התחלת טיפול ספציפי.
ערך נמוך (היפוכולסטרולמיה): אין ערך חד מתחתיו רמת כולסטרול נחשבת לנמוכה ומסכנת את הבריאות. יחד עם זאת, רוב המומחים מסכימים כי ערך הנמוך מ- 100 mg/dl אינו רצוי. בדרך כלל נגרמת ירידה ברמת הכולסטרול כתוצאה מהרעבה, פעילות יתר של בלוטת המגן או תת ספיגה של שומנים מהמעי.
ויטמין B12
בבדיקה זו בודקים את הרמה של ויטמין B12 בנסיוב. ויטמין B12 חיוני לתאים המשתכפלים מהר, ועל כן חוסר בויטמין זה עשוי לפגוע בייצור תאי דם, תאים של מערכת העיכול ותאי המעטפת של עצבים. ויטמין B12 נמצא בעיקר במוצרים הבאים מבעלי חיים כמו בשר, ביצים וחלב, כך שחוסר בויטמין נצפה לעתים קרובות בצמחוניים. לאחר בליעת הויטמין הוא נקשר לגורם המכונה intrinsic factor המיוצר בקיבה ונספג במעי הדק (בחלק המכונה ileum). פגיעה בקיבה (ובעיקר הפרעה בייצור ה- intrinsic factor) ופגיעה באיזור הספיגה ב- ileum עשויים לגרום להפרעה בספיגת הויטמין ולחסר שלו.
חוסר ויטמין B12 הוא אחת משתי הסיבות הנפוצות לאנמיה מגאלובלסטית (אנמיה שבה התאים האדומים גדולים מהרגיל). חוסר ויטמין B12 מאופיין בחולשה, חוורון ודפיקות לב הנובעות מאנמיה, תחושת צריבה, נמלים בגפיים כתוצאה מהפגיעה במעטפת העצבים, והפרעה עיכולית כולל הפרעה בספיגת ויטמין B12 עקב הפגיעה ברירית מערכת העיכול. מתן ויטמין B12 עשוי להביא להעלמות התופעות הללו, אולם אם הויטמין ניתן מאוחר מדי יש סיכוי שהפגיעה במערכת העצבים תהיה בלתי הפיכה.
הערך התקין: 200-900 פיקומול לליטר
משמעות התוצאות
רמה גבוהה: צריכת יתר של ויטמין B12, לאוקמיה מילוציטית חדה או כרונית (במצב זה יש עלייה בחלבון הקושר ויטמין B12), פוליציטמיה ורה, דלקת של הכבד.
רמה נמוכה: בגוף יש מאגרים רבים של ויטמין B12 וכמעט כל הויטמין שמופרש בדרכי המרה נספג מחדש כך שלאחר הפסקה של צריכת ויטמין זה לוקח שנים עד שרמתו בדם יורדת. מכל מקום, חוסר intrinsic factor עשוי לגרום להחשת התהליך. אנמיה "ממאירה" (pernicious anemia), צמחונות קיצונית, תת ספיגה ממערכת העיכול (כרסת [מחלת צליאק], מחלת כרוהן, אי ספיקת לבלב) לאחר כריתת קיבה, מחלת חיסון עצמי עם יצירת נוגדנים ל- intrinsic factor, בדרך כלל עם מחלות חיסון עצמי אחרות כמו תת פעילות או פעילות יתר של בלוטת התריס ועוד.
בנשאים רבים של נגיף ה-HIV נצפה חוסר בויטמין B12. הסיבה לחוסר זה אינה ברורה אולם יש חוקרים הסוברים כי חוסר בויטמין עשוי לזרז את דיכוי מערכת החיסון. במקרה שמתגלה רמה נמוכה של ויטמין B12 יש לברר את הסיבה לחוסר בויטמין ולהתחיל בטיפול בטבליות הנלקחות מתחת ללשון או בזריקות.
נוגדנים ל-CMV
בבדיקה זו בודקים נוכחות נוגדנים לנגיף ה- CMV בדם. נגיף הציטומגלו (CMV - cytomegalovirus) הוא נגיף ממשפחת נגיפי ההרפס העלול לגרום באנשים בריאים למונונוקלאוזיס זיהומית (מחלת הנשיקות). מחלה זו מאופיינת בחום גבוה, כאב גרון, חולשה, הגדלת הטחול ובלוטות הלימפה, ולעתים אף פריחה. בעובריהן של נשים הנדבקות בנגיף בשלב מוקדם של ההריון עלולים להתפתח מומים מולדים. באנשים עם דיכוי מערכת החיסון עלול הנגיף לגרום לדלקת ריאות, דלקת בעיניים ודלקת המעי הגס.
ככלל, באנשים בריאים ובנשאי HIV שיש להם יותר מ- 1 50 תאי CD4 למיקרוליטר דם לא גורם נגיף זה למחלות בדרך כלל.
משמעות התוצאות
רמת נוגדנים מסוג IgM נמוכה ורמת נוגדנים מסוג IgG נמוכה בשתי בדיקות עוקבות בהפרש של 2-3 שבועות שוללת הדבקה בנגיף
רמת נוגדנים חיובית מסוג IgM כלשהי ורמת נוגדנים מסוג IgG גבוהה ללא שינוי ברמת הנוגדנים בהפרש של 2-3 שבועות שוללת הדבקה לאחרונה בנגיף, מציינת הדבקה בעבר בנגיף זה.
רמת נוגדנים מסוג IgM גבוהה ורמת נוגדנים מסוג IgG נמוכה מעידה על הדבקה לאחרונה בנגיף
רמת נוגדנים מסוג IgM גבוהה ורמת נוגדנים מסוג IgG גבוהה עשויה להעיד על הדבקה לאחרונה או בעבר: יש לבצע בדיקה חוזרת כעבור 2-3 שבועות. אם יש שינוי ברמת הנוגדנים מעיד הדבר על הדבקה לאחרונה, אם אין שינוי קרוב לוודאי שמדובר על הדבקה בעבר.
רמת IgM נמוכה ורמת IgG גבוהה מעידה על הדבקה בעבר.
המוגלובין
בדיקה זו בודקים את רמת ההמוגלובין בדם. ההמוגלובין הוא חלבון נושא חמצן המקנה לדם את צבעו האדום.
בדיקת ההמוגלובין היא אחת הבדיקות החשובות בספירת הדם הכללית. רמת המוגלובין נמוכה - אנמיה, מכונה
גם חוסר דם, ורמת המוגלובין גבוהה מדי - פוליציתמיה, מכונה גם עודף דם. ההמוגלובין נישא בתאי הדם
האדומים שנוצרים במוח העצם.
אנמיה, או חוסר דם, יכולה להיגרם כתוצאה מדימום יתר, הפרעה ביצירת הדם, או תמס דם (המוליזה), כלומר,
התמוססות יתרה של תאי הדם האדומים. דימום יכול להיות פתאומי ורב, כמו לאחר פציעה, או איטי וממושך
כמו דימום מגידול במעי הגס. הפרעה ביצירת הדם נצפית במחלות הפוגעות במוח העצם, כמו למשל בלויקמיה
(ממאירות של מוח העצם) או בזיהומים הפוגעים במוח העצם.
פוליציתמיה יכולה להיגרם כתוצאה מייצור יתר עקב הפרעה ראשונית במוח העצם (למשל, פוליציתמיה ורה -
policythemia vera) או עקב ירידה בחמצון הדם, תופעה הדורשת לשם איזון יותר המוגלובין מהרגיל (למשל, מעשנים או אנשים החיים בגובה רב).
אנמיה, או חוסר דם, יכולה להיגרם כתוצאה מדימום יתר, הפרעה ביצירת הדם, או תמס דם (המוליזה), כלומר,
התמוססות יתרה של תאי הדם האדומים. דימום יכול להיות פתאומי ורב, כמו לאחר פציעה, או איטי וממושך כמו דימום מגידול במעי הגס. הפרעה ביצירת הדם נצפית במחלות הפוגעות במוח העצם, כמו למשל בלויקמיה (ממאירות של מוח העצם) או בזיהומים הפוגעים במוח העצם.
הגודל הממוצע של תא הדם האדום (ראו MCV) עשוי לרמז על הסיבה לאנמיה. כאשר התא קטן מהרגיל מכונה האנמיה מיקרוציטית ועשויה להיגרם על ידי חוסר ברזל או הפרעה מולדת ביצירת ההמוגלובין, כמו תלסמיה. כאשר גודל התא תקין מכונה האנמיה נורמוציטית, והיא עשויה להיגרם על ידי מחלה כרונית, חוסר בברזל, או הפרעה בסיסית בתהליך ייצור הדם במוח העצם. לעיתים גדול התא מהרגיל ואז מכונה האנמיה מאקרוציטית. במקרה זה עשויה האנמיה להיגרם ממחלות כמו חוסר בוויטמין B12 או בחומצה פולית, מתרופות כמו זידובודין, מתת-פעילות של בלוטת התריס, או באלכוהוליסטים.
הצעד הראשון בבירור אנמיה הוא לקיחת היסטוריה רפואית ובדיקה גופנית. ההיסטוריה והבדיקה עשויים לרמז על מחלה כרונית. באנמיה של מחלה כרונית יהיה ההמוגלובין נמוך במידה מתונה. האנמיה היא בדרך כלל נורמוציטית ונורמוכרומית. רמת הברזל והטרנספרין בנסיוב נמוכות, אולם רמת הפריטין גבוהה.
כשמאבחנים אנמיה מחפשים תא מיוחד במשטח הדם המכונה רטיקולוציט. תא זה הוא תא דם אדום צעיר, ונוכחותו מרמזת על כך שמוח העצם מסוגל לייצר תאי דם אדומים. נוכחות מספר גבוה של רטיקולוציטים מצביעה על אנמיה הנגרמת מדימום או מהרס תאי דם אדומים. לעומת זאת, מספר נמוך של רטיקולוציטים מצביע על הפרעה בייצור הדם במוח העצם. מחלות מסוימות כמו חוסר באנזים G6PD עשויות לגרום לתמס דם (המוליזה).
ALT
בבדיקה זו בודקים את הריכוז של אלנין טראנסאמינאז (ALT) בנסיוב הדם. אנזים זה, המכונה גם SGPT, קשור במטבוליזם של החומצה האמינית אלנין. האנזים נמצא ברמה הגבוהה ביותר שלו בתאי כבד. כאשר נגרם נזק לתאים המכילים אנזים זה תהיה עליה ברמתו בדם. העליה ברמת האנזים מציינת רק את העובדה שנגרם נזק לתאים, אך האנזים אינו ספציפי, ועל כן יש צורך בבדיקות נוספות או בהערכה קלינית על מנת לקבוע איזה איבר נפגע.
עליה ברמת אנזים זה לרמה הגבוהה מהעליה ברמת האנזים SGOT מהווה עדות לפגיעה בתאי הכבד.
יש לקחת בחשבון כי במעבדות שונות ייתכנו ערכים שונים. יש להסתכל ולהשוות לטווח התקין של המעבדה
רמה גבוהה במיוחד (יותר מפי 10 מהרמה התקינה) מעידה על נזק משמעותי לכבד, הנובע בדרך כלל מדלקת כבד (הפטיטיס) או נזק לכבד שנגרם מתרופות או הפרעה באספקת הדם לכבד (למשל, הלם עקב דימום או זיהום).
משמעות התוצאות
רמה גבוהה במידה מתונה מעידה בדרך כלל על נזק מתון הנגרם לכבד עקב הפטיטיס (דלקת כבד), נזק תרופתי או מחלת כבד כרונית. באוטם שריר הלב תהייה העלייה ברמת SGOT גבוהה במידה ניכרת מהעלייה ברמת SGPT.
רמה נמוכה: ללא משמעות קלינית.
AST
בבדיקה זו בודקים את הריכוז של האנזים אספארטאט אמינוטראנספראז (AST) בנסיוב הדם. אנזים זה מכונה גם טראנסאמינאז (SGOT) והוא נמצא בעיקר בכבד, בשריר הלב ובשרירים. תפקידו העיקרי של האנזים הוא במטבוליזם של החומצה האמינית אספארטאט. כאשר נגרם נזק לתאים המכילים אנזים זה תהיה עליה ברמתו בדם. הבדיקה רגישה לגילוי נזק בכבד ובשריר הלב, אולם לגילוי נזק בשריר הלב יש אנזימים ספציפיים יותר כמו איזואנזים ספציפי של CPK. במחלת כבד עולה רמת האנזים יחד עם רמה של אנזימים אחרים כמו SGPT.
העליה ברמת האנזים מציינת רק את העובדה שנגרם נזק לתאים, אך האנזים אינו ספציפי, ועל כן יש צורך בבדיקות נוספות או בהערכה קלינית על מנת לקבוע איזה איבר נפגע. יש לקחת בחשבון כי במעבדות שונות ייתכנו ערכים שונים. יש להסתכל ולהשוות לטווח התקין של המעבדה.
משמעות התוצאות
רמה גבוהה: מחלת כבד - כל פגיעה הגורמת לנמק של תאי הכבד תגרום לעליה ברמת אנזים זה. פגיעה בתאי הכבד עשויה לנבוע מדלקת כבד (הפטיטיס), השפעה של תרופות, גרורות בכבד והפרעה באספקת הדם לכבד. רמת האנזים נמצאת בהתאמה עם מידת הנזק, כלומר, עם מספר התאים שנפגעו. אוטם בשריר הלב. נזק נרחב לשרירים כמו לאחר חבלה. דלקת חדה של הלבלב.
מתן משככי כאב אופיאטיים לחולים עם מחלה של דרכי המרה עשויה לגרום לעליה ברמת האנזים הדומה לזאת שנצפית בחולים עם אוטם שריר הלב. אנמיה הנובעת מתמס דם. כשל כלייתי חד.
רמה נמוכה: אין משמעות קלינית, אולם ניתן לראות לפעמים במצבים בהם יש עליה ניכרת בחומצת החלב, בדם כמו בחולים עם חמצת הנובעת מסוכרת.
