הרפס הוא שם כולל למשפחה שלמה של נגיפים (וירוסים) הגורמים למגוון מחלות רחב (ביניהם נגיף ה-VZV הגורם לאבעבועות רוח ולזוסטר, EBV הגורם למחלת הנשיקה, CMV שתוקף בין השאר חולי איידס ועוד). נגיף ההרפס סימפלקס (HSV) הגורם להופעת פצעים שלפוחיתיים על השפתיים ועל איברי המין מתחלק לשני סוגים: HSV1 שאחראי לרוב למחלה בשפתיים, ו-HSV2 שאחראי למחלה באיברי המין. לעתים הרפס של איברי המין נגרם דווקא על-ידי HSV1.

הרפס של איברי המין הוא מחלת המין השכיחה ביותר. כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ נושאת HSV2 (בארה"ב 20%). חשוב לציין, כי רבים מהנושאים את נגיף ה-HSV2 כלל אינם מודעים לקיומו ואינם מפתחים תסמינים כלשהם של מחלה. כיום ישנו טיפול יעיל להקלה ולמניעה של התסמינים, אולם מרגע שהנגיף נמצא בגוף, לא ניתן לסלקו באופן מוחלט, ולכן הגוף נותר נשא קבוע של הנגיף.

דרכי ההדבקה: 

ההדבקה מתרחשת בעקבות מגע עם השלפוחיות המופיעות בפה, באברי המין, בפי הטבעת ועל גבי שק האשכים. לאחר ההדבקה הראשונית נשאר הנגיף רדום בגוף, והוא מתעורר מעת לעת וגורם להופעת שלפוחיות. חשוב לזכור, כי הנגיף יכול להתעורר ולהיות מופרש בריריות גם ללא הופעת שלפוחיות – וגם במצב זה החולה מדבק מאוד (דהיינו: ניתן להידבק בהרפס מפרטנר שאין לו כלל שלפוחיות נראות לעין).

מניעה: 

המניעה היעילה ביותר היא שימוש בקונדום ביחסי מין וגינאליים, אנאליים ואוראליים. בנוסף, בעת התפרצות של הרפס באיברי המין או בפה – מומלץ להימנע לחלוטין מקיום יחסי מין עד היעלמותם של כל הנגעים. אם קיימות שלפוחיות הנראות לעין יש להימנע ממגע עמן. כאמור, ניתן להידבק בהרפס גם בהעדר שלפוחיות (הנגיף יכול להיות מופרש בהפרשות איברי המין וברוק). אפשר להידבק בהרפס גם בנשיקות. כיום אין חיסון יעיל.

הרפס הוא מחלת המין השכיחה ביותר. רבים מהנושאים את נגיף ה-HSV2 אינם מודעים לקיומו ואינם מפתחים תסמינים כלשהם

תסמיני המחלה: 

תקופת הדגירה מרגע ההדבקה עד להופעת הסימנים נמשכת בין יומיים לשבועיים. במהלך המחלה מבדילים בין ההתפרצות הראשונית (זו שסמוכה להדבקה הראשונה) לבין ההתפרצויות שלאחר מכן. בחלק מהחולים ישנם סימנים מקדימים להופעת השלפוחיות: מספר ימים או שעות טרם הופעת הנגעים מופיע עקצוץ או גירוי באזור הנגוע (בשפתיים או באברי המין).

בהמשך מופיעים פצעים שלפוחיתיים, לעיתים בליווי בלוטות לימפה מוגדלות. השלפוחיות מופיעות לרוב כצבר של מספר שלפוחיות, תחילה מגרדות ובהמשך כואבות. עם הזמן, השלפוחיות מתייבשות ומגלידות. בגברים מופיעות השלפוחיות בקצה הפין, באזור שבין שק האשכים לפי הטבעת, מסביב לפי הטבעת או בתוכו (בגברים המקיימים יחסי מין עם גברים). בנשים מופיעות השלפוחיות על פני הפות או בנרתיק.

ההתפרצות הראשונית היא לרב החמורה מכולן והיא נמשכת בממוצע שלושה שבועות. יכולים להתלוות לה תסמינים נוספים כדוגמת חום, כאבי ראש, צריבה במתן שתן והגדלה כואבת של בלוטות הלימפה המפשעתיות. לעתים נדירות יתכנו סיבוכים כדוגמת דלקת קרום המח או פגיעה בעצבים של שלפוחית השתן ועקב כך קושי במתן שתן. בנשים נוטה המחלה להיות חמורה יותר מבגברים.

ההתפרצויות שלאחר מכן הן לרב קלות יותר וקצרות יותר (עשרה ימים בממוצע) והן כוללות הופעה של השלפוחיות במקומות שצוינו לעיל. עם הזמן, ההתפרצויות נוטות להופיע בתדירות הולכת ויורדת. מספר גורמים יכולים להוות טריגר להתפרצות: מחלה אחרת, מתח נפשי ועייפות. בנשים תקופת הווסת מועדת יותר להתפרצויות של מחלת ההרפס.

אבחנה: 

האבחנה נעשית לרב ע"י זיהוי (בהסתכלות) של הנגעים העוריים האופייניים. חשוב לפנות לרופא, כדי שזה יוכל להבדיל בין הרפס למחלות מין אחרות המתבטאות בהופעת פצעים על איברי המין או בהפרשות (כדוגמת סיפיליס וגונוריאה). בנוסף, ניתן לבצע בדיקות מעבדה לאבחנה של הרפס כדוגמת בדיקת נוגדנים לנגיף או תרבית מהשלפוחיות.

טיפול: 

תרופות שונות יכולות לעכב את הנגיף וכך לקצר את משך המחלה, להגביר את קצב ריפוי הפצעים ולהקטין את תדירות ההתפרצויות, אולם הן אינן מעלימות את הנגיף מן הגוף לחלוטין.

קיימות 3 תרופות לטיפול בהרפס: Acyclovir (Zovirax), Valacyclovir (Valtrex), Famciclovir. שלושתן ניתנות כטבליות לבליעה ויעילותן פחות או יותר שקולה. היעילות של משחת אציקלוויר אינה רבה.

הטיפול נחלק לשני סוגים: 

• טיפול נקודתי – להתפרצות שהופיעה. טיפול כזה ניתן למשך מספר ימים, ורצוי להתחיל אותו טרם עברו 24 שעות מרגע הופעת הסימפטומים. הטיפול יעיל יותר אם מתחילים אותו עוד בשלב העקצוץ / הגרד שמקדימים את הופעת השלפוחיות. בהתפרצות הראשונית מומלץ בכל מקרה ליטול טיפול, שכן מדובר בהתפרצות הקשה מכולן.

• טיפול מניעתי – ניתן לאנשים המפתחים 6 התפרצויות ויותר בשנה. זהו טיפול שניתן לתקופה ממושכת (חודשים רבים) והוא מוריד בצורה משמעותית את תדירות ההתפרצויות. לאור תופעות הלוואי האפשריות של התרופות אין הוא ניתן לאנשים החווים התפרצויות לעתים רחוקות (פחות מ-6 בשנה).

ישנן דרכים נוספות להקלה על התסמינים של הרפס באיברי המין: שימוש בבגדים ובתחתונים נעימים ולא לוחצים ואמבטיות ישיבה. חשוב לשמור על אזור איבר המין נקי ויבש. בנוסף, ניתן להשתמש במשככי כאבים כדוגמת אקמול ואופטלגין.

HSV ו-HIV:

בשל הדיכוי החיסוני, בנשאי HIV מופיעות התפרצויות ההרפס בתדירות גבוהה יותר, בדרגת חומרה גבוהה יותר ועל פני שטח נרחב יותר. בשל כך טיפול מונע מומלץ עבור נשאי HIV עם דיכוי חיסוני ניכר (CD4 נמוך או שווה ל-100), במיוחד אם הם חווים התפרצויות תכופות או ממושכות. בנשאי HIV עם ספירות גבוהות יותר של CD4 מומלץ טיפול מונע במידה שהם חווים התפרצויות תכופות (6 או יותר בשנה) או ממושכות (למשך חודש או יותר).

נשאי HIV שחווים התפרצות של הרפס באיברי המין מסכנים בצורה משמעותית את הפרטנרים שלהם בהדבקה ב-HIV וזאת משום שאצלם מופרש נגיף ה-HIV בהפרשות איברי המין בריכוזים גבוהים במיוחד. אנשים עם שלפוחיות של הרפס באיברי המין שאינם נושאים HIV נמצאים בסכנה מוגברת להידבק ב-HIV דרך רירית איבר המין החולה וזה בגלל שהשלפוחית היא גם רירית.

מאחר והרפס היא מחלת מין שכיחה ומדבקת ביותר, אך לרוב איננה גורמת לנזק קבוע, יש לפנות לרופא עור ומין / גניקולוג / אורולוג בעת הופעת סימפטומים ולקבל טיפול על מנת לקצר את המחלה ואת משך ההדבקה. בעת כניסה להריון יש להיבדק להרפס על מנת למנוע סיבוכים לעובר.