קצת היסטוריה

הקונדום הראשון, בצורת שרוול בד, יוצר ככל הנראה במאה ה-13 לפני הספירה על ידי שבטים מצריים קדומים, כאמצעי הגנה מפני מחלות מין. במהלך השנים פותחו קונדומים עשויים מנייר משומן, מעי של בעלי חיים או שלפוחיות דגים ואף נעשה בהם שימוש רב פעמי לאחר שטיפה.

בתחילת המאה ה-16 בעקבות התפשטות מגפת העגבת באירופה הטיף החוקר והרופא האיטלקי גבריאל פלופיו (Gabrielle Fallopius) לשימוש בקונדום עשוי יריעות פשתן על מנת למנוע את ההדבקות במחלה. החל משנת 1840 יוצרו רוב הקונדומים מגומי מעובד. ב-1930 פותח הקונדום בצורתו המודרנית העשוי משרף גומי (לטקְס).

עם פיתוחם של אמצעי מניעה יעילים נוספים (דוגמת הגלולה למניעת הריון) בשנות ה-60 של המאה ה-20, פחת באופן ניכר השימוש בקונדום. הופעתה של מחלת האיידס בשנות ה-80 החזירה לו את מעמדו כאמצעי מניעה פופולארי. מקור המילה "קונדום" אינו ידוע בבירור. הוא יוחס בעבר, כנראה בטעות, לד"ר קונדום, הרופא שדאג לספק למלך האנגלי צ'רלס ה-2 אמצעי מניעה כדי למנוע הולדת צאצאים בלתי חוקיים נוספים.

על פי טענה אחרת מקור השם הוא בביטוי האיטלקי "אָזֻרה קַן דַנֻה", כלומר "לשמש עם האישה". על פי טענה נוספת המקור טמון במילה מן השפה הלטינית - Condus שפרושה, כלי קיבול.

נתונים טכניים

מרבית הקונדומים עשויים מלטקס אך ניתן למצוא קונדומים שמיוצרים מחומרים שונים. בשנת 2000 פותח קונדום עשוי פוליאוריתן (דיורון) - חומר פולימרי בעל תכונות חוזק גדולות משל הלטקס המאפשרות יצור קונדום דק יותר ומתאים לאלו שרגישים ללטקס.

במקביל עדיין משווקים קונדומים עשויים קולגן המופק ממעי כבשים. קונדומים אלו יעילים כאמצעי למניעת הריון, אך אינם מונעים הדבקות במחלות מין. במהלך שנות ה-90 של המאה העשרים פותח גם קונדום עבור נשים - מעטפת טבעתית עשויית פוליאוריתן או לטקס המוחדרת אל הנרתיק.

כמו כן מיוצרים קונדומים המכילים חומרי סיכה המשפרים את תחושת המגע ומגינים מפני קריעה.

עובי הקונדום נע בדרך כלל בין 0.3 מ"מ ל-0.8 מ"מ.

הקוטר נע בין 52 ל-56 מ"מ והאורך בין 180 ל-205 מ"מ.

בחלק ממדינות אסיה ניתן למצוא קונדומים בעלי מידות קטנות יותר אשר מתאימות לאסייתים.