פרויקט התמיכה הראשון של "בלה דואגת" הוקם בסוף שנת 1994. הפרויקט נקרא "קפה פלוס", שהיה למעשה בית קפה שפעל אחת לכמה שבועות ויועד לנשאים, קרוביהם, חברים ובני זוג. "קפה פלוס" ערך הופעות והרצאות בנושאים משתנים, ופעל לסירוגין במשך 8 שנים במקומות שונים. בשנת 1997, הוקם מטה מאבק נגד מדיניות משרד האוצר בראשות יעקב נאמן שסרב להכליל את תרופות הקוקטייל בסל הבריאות. "בלה דואגת" הייתה שותפה פעילה במטה. בשנת 1998, הקימה "בלה דואגת" את ה"קו לנשא". הפרויקט פעל כשנתיים. מטרתו של הפרויקט הייתה מתן תמיכה טלפונית ואנונימית לנשאים, בני משפחותיהם, קרוביהם ובני זוגם. "בלה דואגת" מציגה: הוויגסטוק הישראלי בשנת 1995, התקיים ה"וויגסטוק" הראשון שהפך למסורת שנמשכה עד שנת 2002. הוויגסטוק תוכנן כמסיבת התרמה ל"בלה דואגת" בגן העצמאות והתבסס בעיקר על הופעות דראג. נכחו בו דראג קווינס רבים ואמנים מהשורה הראשונה. האירוע זכה לכינוי "הוויגסטוק הישראלי" ע"י בנות פסיה ע"ש האירוע המקורי בניו יורק שהתקיים במשך 16 שנה בהפקתה והנחייתה של "ליידי באני" האגדית. הוויגסטוק התל אביבי הוא השני שהתקיים בעולם אחרי זה של ניו יורק. להבדיל מהוויגסטוק בניו יורק, הוויגסטוק הישראלי יועד לגיוס כספים עבור המאבק באיידס. בעקבות הצלחתו הגדולה הוחלט להמשיך במסורת.
במאי 1998, זמן קצר לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, הופק על ידי "בלה דואגת" הוויגסטוק בפעם השלישית אשר מאז יווסדו ב-1995 הפך לאירוע מרכזי בקרב הקהילה הגאה לצד מצעד הגאווה השנתי. האירוע, שהתקיים ביום שישי בצהריים בגן העצמאות בתל-אביב הופסק מוקדם משסוכם עם המארגנים על ידי המשטרה בטענה לחילול שבת והפרעה לשכנים. הפסקת האירוע פגעה באירוע ובהכנסותיו בצורה קשה ועוררה זעם רב מצד הקהל המופיעים והמארגנים.
היחסים הטעונים בין הקהילה והמשטרה לאורך שנים היוו רקע לתגובה ספונטאנית חריפה מצד באי האירוע. במיוחד בלטה ליידי סמנט'ה (סמי ג'אבר), שקראה לקהל לחסום את צומת הרחובות ז'בוטינסקי והירקון ביציאה מגן העצמאות ולהפגין נגד המשטרה. הקהל נענה לקריאתה וחסם למשך שעתים את הצומת. רבים ממשתתפי האירוע התיישבו על הכביש ולא אפשרו נסיעה של רכבים. נוכחות מוגברת של ניידות משטרה הגיעו לאזור ותנועת הרמזורים בעיר הופסקה. במהלך ההפגנה נקראו קריאות בגנות מדיניות המשטרה ודגל גאווה הונף על ניידת משטרה.
בסוף ההפגנה נוצרה הסכמה בין השוטרים לבין המפגינים והוחלט שהמפגינים יצעדו לעבר כיכר רבין. ההפגנה עברה דרך רחוב ז'בוטינסקי לרחוב אבן גבירול ואז לכיכר. במהלך העימותים השתמשו חלק מהשוטרים בכפפות גומי והאירוע המביך הונצח בתקשורת. המפגינים שהגיעו לכיכר רבין הניפו את דגל הגאווה לצד דגל ישראל ובכך האירוע הסתיים. סדרת האירועים של אותו יום שישי זכו לכיסוי תקשורתי נרחב והעמידו את המשטרה באור נלעג.
חודש לאחר מכן חל יום הגאווה הבינלאומי. הקהילה הטעונה מאירועי וויגסטוק החליטה לראשונה לקיים מצעד מכיכר רבין לרחוב אבן גבירול דרך רחוב ז'בוטינסקי ולסיים את המצעד בגן העצמאות. עד אז לא התקיים מצעד כזה בישראל, רק אירועי הפנינג סגורים. המצעד היה למעשה שיחזור של צעדת המפגינים בוויגסטוק 98 בכיוון ההפוך. ובכך הפך למצעד הגאווה הראשון. אירועי הוויגסטוק של שנת 1998 נחשבים למקבילה הישראלית לאירועי סטונוול (STONEWALL) שהתקיימו בניו יורק בשנת 1969. גם שם היו הפגנות נגד המשטרה שהתנכלה לקהילה במקומות הבילוי שלה, וגם הם הולידו את התנועה לשוויון זכויות קהילת הלהט"ב. בדומה לישראל גם בניו-יורק אירועים אלו הונהגו על ידי דראגיסטים וטרנסקסואלים.
בין השנים 2002 ל-2010 לא התקיים הוויגסטוק התל אביבי, בגלל קשיי הפקה ומעורבות נמוכה יחסית של הקהילה. בשנת 2010 האירוע הופק על ידי "בלה דואגת", והתקיים בגן מאיר לצד המרכז העירוני לקהילה הגאה. הפעם היה מדובר באירוע להעלאת מודעות בלבד (ללא גיוס משאבים משמעותי) בתקופה שבה נראה שנושא המודעות ל-HIV נדחק לשוליים הקהילתיים.
"וויגסטוק" 2010 - קהל המבקרים באירוע בגן מאיר
