קטינים וצה"ל

ישנם הורים נשאים, שילדיהם חיוביים ל-HIV

Couple Walking on Urban Sidewalk
אישורים שונים לילדים

מדובר בדרך כלל על אישור היעדרות מבית הספר, אישור לחוג ספורט ואישור ליציאה לטיול בית ספר. אף אחד מהאישורים הללו אינו מחייב ואינו מצריך את חשיפת סטטוס ה-HIV של הילד.

הדרך הטובה ביותר היא לפנות לרופא המטפל במרכז האיידס של הילד ולבקש ממנו את האישור הרלוונטי (או שיפנה לאדם הנכון) כדי לשמור על הסודיות הרפואית של הילד. ניתן לבקש אישור גם מרופא המשפחה, אך חשוב לוודא שהאישור שניתן הוא אישור כללי ללא ציון האבחנה.

 

במשך שנים רבות, צעירים שהתגלו כנשאי HIV טרם שירותם הצבאי, נפסלו משירות אך יכלו להתנדב לשירות הביטחון. בשנת 2019 עודכן ספר הפרופילים הצה"לי כך שצעירים החיים עם HIV המקפידים בטיפול ושומרים על עומס נגיפי נמוך מרף הגילוי – יקבלו פרופיל 45, בדיוק כמו החולים במחלות כרוניות אחרות, ויוכלו לשרת בכל תפקיד במסגרת הפרופיל.

לכן, חייל סדיר המאובחן כנשא HIV במהלך שירות חובה, יופנה לוועדה רפואית לקביעת פרופיל 45 ושירותו יימשך בהתאם לכך. חייל מילואים המאובחן כנשא HIV, יופנה לוועדה לקביעת פרופיל 45. כך גם איש קבע המאובחן כחיובי ל-HIV, מופנה לוועדה רפואית לקבלת פרופיל בהתאם. לאחר מכן, תיקו עובר לעיונה של ראש מדור וועדות רפואיות בענף רת"ם (רפואה ומיון תעסוקתי), ושם נקבע אישור להמשך שירותו בהתאם לקריטריונים.

חיילים בשרות הביטחון שהתגלו במהלך השירות (כולל אנשי קבע) יקבלו טיפול רפואי מלא מצה"ל ועל חשבונו.

אנשים החיים עם HIV יכולים לשרת בצה"ל. האבחנה נשמרת בדיסקרטיות מרבית, ומספר מצומצם של אנשים בלבד מיודעים לנושא.

התמודדות עם ילדים החיוביים ל-HIV

ישנם הורים נשאים, שילדיהם חיוביים ל-HIV. הקושי לספר ברור, ונובע פעמים רבות מהחשש מתגובת הילד, כמו גם מרגשות האחריות המלווים את ההורים בנוגע לסיבת היות הילד חיובי. פעמים רבות ישנה דילמה קשה, מתי וכיצד נכון לספר. הילד מרגיש שהוא מתמודד עם משהו, אך לא ברור לו עם מה. הילד מבקר במרכז האיידס באופן שוטף, כל מספר חודשים מרגע לידתו, וכן נוטל תרופות על בסיס יומי.

אין פרוטוקול כתוב לגבי הדרך הנכונה והזמן הנכון להתחיל לספר לילד על נשאותו. העדיפות היא שהמידע לגבי מצבו יגיע מההורים ולא בדרך עקיפה, כמובן שניתן ומומלץ מאוד להסתייע באנשי המקצוע במרכז האיידס או באנשי המקצוע בוועד למלחמה באיידס.

יש לספר זאת בהדרגה ובהתאם לגילם של הילדים. ההבנה בכל גיל משתנה ולכן מה שנתחיל לספר בגיל 10, יהיה שונה ומצומצם ממה שנספר לו בגיל 14. למרות כל הנאמר, ישנה חשיבות אדירה לספר לילד בסיוע חיצוני לפי הצורך מחד גיסא, ומאידך גיסא להבין שעדיף לעשות זאת מוקדם ממאוחר.

HIV ומערכת החינוך

מסגרות חינוך בית ספריות: על פי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, היותו של ילד חיובי ל-HIV אינו מסכן את סביבתו, ועל כן אין צורך בידוע של גורם זה או אחר במסגרות החינוכיות, החל מרגע הלידה ועד גיל 18.

משפחתונים ומעונות: אין על ההורים חובה לספר לגננת/מטפלת על סטטוס ה-HIV של התינוק. אם יש צורך לפנות לרווחה לקבלת הנחה בתשלום החודשי, ניתן לשתף רק על המצב הכלכלי, ואין צורך להרחיב בעניין ה-HIV.

פנימיות: לא קיים נוהל כתוב המתייחס באופן ספציפי לפנימיות. לרוב, במסגרת פנימייתית מנהל הפנימייה מיודע וכן ראש הצוות הטיפולי (אחות או רופא, אם ישנם). במסגרת של משפחת אמנה, כל המשפחה מיודעת על סטאטוס ה-HIV  של הילד.

אישורים שונים לילדים

אישור היעדרות מבית הספר, אישור לחוג ספורט ואישור ליציאה לטיול בית ספרי - אינם מחייבים או מצריכים לרשום את סטאטוס ה-HIV של הילד.

הדרך הטובה ביותר היא לפנות לרופא המטפל במרכז האיידס של הילד על מנת שיוכל לספק ניירת רלוונטית השומרת על פרטיות וחסיון. ניתן לבקש אישור גם מרופא המשפחה, ולוודא שהאישור שניתן הוא אישור כללי ללא ציון האבחנה(נוהל).